לבד במונטריאול

10/08/2012

מאז הטיול בניו זילנד לא טילנו ככה לבד.. ועוד עם אלה…

בטיול הקודם בקנדה עם החזנים – היינו איתם כל התקופה – מהיציאה מבוסטון ועד החזרה, גם כן מבוסטון.

טיולים אחרים עם אלה תמיד היו עם משפחה. 

לא נורא – מונטריאול זו כבר עיר אמיתית שיש בה מספיק מה לעשות.

הבוקר, כרגיל השכמנו לא מוקדם וכמעט פיספס  את ארוחת הבוקר.

במלון בו ישנו בקוויבק היה איזה בחור שחור אפריקאי, עם מבטא בצרפתית כמו שאמיר טוען שיש לי… ששמח לפטפט איתי בצרפתית ולא לשבור את השיניים באנגלית. אז מרוב שפיטפט, הבנתי מה שרציתי להבין ולא את מה שהוא אמר.

בקיצור – עידית והילדים חזרו בזמן כדי לאכול. אחר כך העברנו אליהם את כל הציוד שלהם והיה מספיק מקום למרבה הפלא..

הם יצאו בסביבות עשר, ואנחנו עוד לקחנו אינטרנט כדי לחפש מלון במונטריאול. לקח קצת זמן להתאפס אבל בסוף מצאנו משהו במחיר שנראה סביר ושאמור להיות עם חניה חינם ואינטרנט חינם וקרוב למרכז העיר הישן.

בדרך עברנו בעיר הראשונה בה ישנו בקנדה שם שכחנו את המטען והבטריה – ולמרבה השמחה הם הושבו לבעליהם המקוריים 🙂 שבועיים מאוחר מדי 😦 אז לא זכו לצלם פופינים…

בדרך למונטריאול עצרנו במרכז מידע, כך שאפשר היה לכוון את המפה בטלפון.

עם הגיענו לעיר החל לטפטף גשם טורדני שהפך אותה לאפורה קצת, אבל לא נואשנו.

הצלחנו למצוא את המלון, שהתברר כמלון סטודנטים, אבל לא נואשנו. החדר לא נורא מדי, חייבים לציין..

עם החניה בהתחלה קיבלנו קצת חום – יש רק כמה מקומות ברחוב בהם מותר לחנות, אבל כולם היו תפוסים. יש ברחוב אחר אפשרות לחנות אבל רק בשעות מסויימות. בשאר המקומות אסור – רק לדיירים מותר, ולמלון יש חניון בתשלום בבניין סמוך. אבל לא נואשנו.

כבר התכוננו להעביר את האוטו למלון כשפתאום, כנראה שמשמרת של עובדים התחלפה, כי התפנה מקום באיזור המותר. ישר הזזתי את האוטו, ומותר להשאירו שם עד יום חמישי הבא… כבר משמח.

התארגנו קצת ויצאנו לנמל הישן של מונטריאול ברכבת התחתית! איזו התרגשות לאלה שלא זכרה מתי, אם בכלל נסעה במכונה מופלאה שכזו.

המשיך לטפטף בנמל, אז החלטנו קודם לאכול ואחר כך לשוטט… הרחובות נראים כאילו מוכנים לקבל המוני אדם = אבל לא כשמטפטף… לאנשים שכן הלכו ברחוב, כל הגשם נראה שלא מטריד אותם. הולכים בסנדלים או כפכפים, במכנסיים קצרות, ויש כאלו שרצים בגשם (חייבים לשמור על כושר.. בניגוד אלי…). אפילו להומלסים נראה שהגשם לא מפריע. – ויש הומלסים ולא מעט, בניגוד למה שראינו עד עכשיו. לבסוף אכלנו באחת המעדות את הסעודה המסורתית של פיצה ובירה או שוקו חם.

אנחנו כבר צריכים להרגיל את אלה לכל מזון שהוא. אחרי שאהבה לאכול כל כך יפה כשהתיה קטנה יותר, עכשיו נעשתה קצת מפונקת באוכל, והטיול הזה מתמקד בפיצה ובצ'יפס.

במסעדה השלמנו את הגלויות לניבה וטליה, ושליחת הגלויות בדואר, תוך פירוט התחנות השונות בהם הדואר עובר, העלו עליצות באוזני אלה, כאילו הדבר המופלא ביותר בעולם..  יותר בכל האינטרנט והסמארטפונים…

בינתיים במלון כולם כבר חוץ ממני ישנים.. אז לילה טוב, והשלמת היום החסרים – בפעם אחרת.

מודעות פרסומת

ככה צריך לצלם בלוגה

02/08/2012

image

לפני ארוחת ערב

02/08/2012

image

טוטם בטאדוסאק

02/08/2012

image

הכניסה לפיורד מטאדוסאק

02/08/2012

image

נסיעה ארוכה אל חצי הדרך

02/08/2012

ושוב התעוררות בקאמפינג, ושוב שחיית בוקר של הילדים, ושוב ארוחת בוקר עשירה, של אומלטים וסלט ומה לא…

אבל הפעם גם צריך לקפל את המאהל, וזה שורף לנו חצי בוקר..

נסענו לטאדוסק, השער לצפוןץ כאן עשינו טיול קטן, מקיפים חצי אי עם תצפית על הפיורד ועל המעבורות ועל הצד השני של המפרץ הרחב סיינט לורן והנה הפתעה: עידית מבחינה שוב בבלוגות. ראינו גב מציץ מהמים, ואחר הם הלכו והתרחקו עד שנעלמו.

לארוחת צהריים קנינו סנדביצ'ים ועצרנו במחצית הדרך באתר ליד הים שמשקיף על אי\חצי אי. בשעות השפל הוא מחובר לים ובגאות הופך להיות אי. היינו בשפל וצעדנו לאורך החוף היפה. מוצאים סרטנים אכולים, קיפודי ים מפורקים וצדפים. ציפורי הים עורכות פה כנראה ארוחות שחיתות..

עוד נסיעה והגענו אל העיר מותשים כך שהחלטנו לוותר על הקמפינג ולקחת מלון (במחיר מופקע)

את הערב קינחנו בפיצה.. העיקר שיש אינטרנט…

זהו – פער של שלוש רשימות נסגר.

באלוגות

02/08/2012

ושוב קמנו השכם במאהל הנהדר.. הילדים הלכו לטבילת הבוקר והגדולים הכינו ארוחת בוקר.

יצאנו ופעמינו אל אתר צפיית הבאלוגות מהחוף – ליד נהר משו משו.. השד יודע איזה שם יש לו…

שם צעדה מכובדת של כשלושה קילומטרים הביאה אותנו אל נקדת תצפית מעל הפיורד.

בדרך עברנו אמנם מספר אתרי קמפניג שבאמת צופים בפיורד, אל כדי להגיע עליהם צריך לקחת את כל הציוד רגלית מהאוטו – קצת גדול עלינו..

באתר התצפית עצמו היתה מדריכה בצרפתית שהסבירה על אורח חייהם של הלוייתנים, ואחנונ ויתרנו על ההסברים וירדנו לכיוון הים לסעוד את נפשינו.

התמזמזנו עם הזמן כה וכה ורגע לפני שהלכנו אמרנו לעצמינו בואו ונסתכל שוב על הים ופתאום הם באו – הלוויתנים.

בהתחלה כמעט ולא ראו כלום, והילדים בטח שלא ראו, אבל לאט לאט התרגשות גאתה והצליחו לראות קצת יותר מאשר קצף מלבין על פני הים.

אפילו זכינו לראות גב שלם של לוייתם הבלוגה.

כנראה שהיתה שם להקה של מספר לוויתנים וההתרגשות והאושר עלו לאין קץ, מהולים באכזבה שלא ניתן לצלם כלום בגלל שאין בטריה למצלמה.

בכל זאת צעדנו חזרה עם חיוך על שפתותינו. אלה בכלל היתה גיבורה – היא ורות התחילו לצעוד לפנינו ודרך ארוכה היו בראש. כל פעם שראו אותנו אלה משכה לרוץ קדימה. אמנם לבסוף הגיעו אחרונות אבל כל הדרך אלה צעדה בעצמה ולא היה צריך לשאת אותה על ידיים או כתפיים – כל הכבוד!

חזרנו לסינט רוז דו נורד וסעדנו נפשינו בגלידה צוננת על המזח שנראה ממש נחמד. אני וניצן וזוהר צעדנו אליו ביום הקודם ושאר החבריא התוודעו אליו אך עכשיו. לרונן עוד היו תכניות עמומות לגבי טיפוס לתצפית מראש אחת הגבעות הסובבות הכפר, אך הוא עצמו ידע שאלו תכניות סרק. חזרנו למחנה והצלחנו לשכנע את ז'ורז'ט שתסכים לנו להדליק מדורה. מסתבר שבגלל שמספר ימים לא ירד גשם, יש איסור של העיריה על כל הדלקת אש בחוץ. הבהרנו לה שזה לצרכי בישול בלבד והיא הסכימה.

הילדים שוב הלכו לרחצה בנהר, ואני הפעם לבשתי את בגדי הריצה ויצאתי לריצה קלה. רונן הסתכל בי במבט מוזר מלווה בקצת קנאה ויצאתי לדרך. עליתי על כביש שטיפס לו בעליה תלולה ומצאתי עצמי בצדו בחלקו השני של הכפר רץ לצד מפרץ נאה בשפל מתקדם. מספר סירות רבצו במים הרדודים ובכמה מכוניות שחלפו על פני ראיתי אנשים המסתכלים עלי בתימהון. אם כי לא תמהון רב מדי – בכל זאת יש אפילו מקומיים שרצים להנאתם. פתאום נגמר לי הכפר וחיפשתי איזו דרך צדדית שמותר לרוץ בה. נכנסתי לדרך אחת וננזפתי על ידי מקומית אז פניתי לדרך אחרת. דרך עפר שהלכה והצרה. מתישהו לאורכה הבהלתי מקומי שקטף לעצמו עלים וצמחים שונים ומשונים. כנראה צמחי מאכל ליודעי חן. המשכתי במעלה השביל עד שאפסו כוחותי. המשכתי ללכת עד שעייפתי והחילותי לשוב. את הקילומטר בירידה עשיתי בקצב סביר יחסית, עד ששוב הגעתי לכביש הראשי ושוב נאלתי לעלות על גבעה רמה, הפעם ללא שום כח לרוץ. גם הירידה לצידה השני לא היה קל, ובכל זאת לכשהגעתי למחנינו עטיתי על עצמי מבט שווה נפש המתאים לריצה קלילה. רונן קצת נלחץ מאורך הריצה והמשיך לקשור לי קשרים לא לי, ולא דאגתי לפרום את כולם…

במקום מקלחת הלכתי לי לטבול באדם המרענן.

ארוחת הערב שוב היתה משביעה – חלק מהבישול על הכיריים וחלק על אש גלוייה, למרות ההפחדות.

הפעם רגע לפני שנרדמו על הכיסאות, פרשנו לאוהלים עייפים אך מרוצים.

בדרך לקמפינג

02/08/2012

יצאנו עם שחר…

ז"א לאחר התעוררות איטית וארוחת בוקר בריאה

עולים על הכביש המהיר – והופ נכנסים לפקק עצבני!

רונן ישר מפנה אותנו לדרך חלופית מקבילה לכביש המהיר ומתקדמים בקצב טוב.

בינתיים רות בודקת ו– מסתבר ששכחנו את המטען והבטריה של המצלמה החדשה במלון. חושבים חושבים ומחליטים לא לשרוף עוד שעתיים הלוך ושוב. רות דווקא ארזה אותה דבר ראשון על הבוקר אבל אני החלטתי להטעין אותה עוד קצת. הבעסה רצינית הפעם.

ממשיכים ומקיעים לקוויבק סיטי. אנחנו בלי מפה או כלום ומנסים לעקוב אחרי רונן שאומר לנו כביש 175 צפון.

מסתבר שיצאנו מוקדם מדי ולקחנו אמנם את הכביש הנכון אבל כשהוא עובר בתוך העיר עצמה. נוסעים נוסעים עם הרבה רמזורים, עד שנכנסנו לתוך העיר התיירותית עצמה. בתי קפה מלאים תיירים, תנועה בקצב אפס, רואים את החומה הגדולה עם התותחים ואין לנו מושג איפה אנחנו.

התקשורת עם החזנים מתה וכל הקביעות המוקדמות איפה ניפגש היו ערטלאיות מדי.

עצרנו בתחנת דלק שכיוונה אותנו שוב ל-175 צפון, אבל איפה ניפגש?

אחרי מספר קילומטרים ירדנו לעיירה קטנה לתחנת דלק, וניסינו ליצור קשר משם.

הסים שקנינו בשדה תעופה כבר שווק. קנינו כרטיס לונג-סידטנס, אבל בשני הטלפונים של רונן ועידית ענו רק המשיבונים. בינתיים צ'יפרנו את אלה באיזה ממתק והחלטנו להמשיך עוד קצת צפונה.

הגענו לעוד איזה שמורה והתקשרנו משם ושוב אין תשובות.

החלטנו ליסוע לעיר היעד שלנו, ומקסימום נישן שם ודרך האינטרנט נתקשר. גם החזנים בטוח יתחברו לרשת בלילה…

המשכנו צפונה וראינו איזו תחנת ביניים שנראית פופולארית, מזנון ותחנת דלק. אלה כבר חייבת לאכול משהו. ירדנו מהכביש. הטלפון ליד תחנת הדלק היה תפוס אז אמרתי שנמשיך, אולי במקרה החזנים שם.

וממש במקרה הם אכן היו שם…

רונן עמד באמצע הכביש צופה במכוניות החולפות וחיוך דק עלה על פניו לכשראה אותנו.

המשפחות נפגשו בתרגשות ונפלנו אלו על זרועותיהם של אלו כאחים שלא ראו זה את זה לפחות חצי יום.

רק אלה לא ידעה במה מדובר ושמחה לראות את זוהר וניצן כמו שאנחנו נפגשים בכל הפסקה.

מרוב התרגשות ירדנו על המזנון וטחנו קצת פיצות ושאר הג'אנק פוד הקנדי (שאינו רחוק מדי מאחיו הדרומי יותר)…

המשכנו לצ'יקוטימי, העיר בקצה הפיורד ושם בדקנו את הטוריסט אינפורמיישן.

הפנו אותנו לשני קמפינגים פוטנציאליים. אחד קצת אתגרי והשני נחמד יותר. בחרנו בנחמד יותר – השושנה הצפונית הקדושה – Saint Rose Du Nord

אתר קמפינג שבתחילה נראה קצת חשוד.. עם איזו ז'ורז'ט שיהלה אותו ביד רמה אבל מילה באנגלית לא ידעה… אבל בחרנו אתר עם תצפית מעולה לים והבונוס – היה אגמונצ'יק – מעין בריכה טבעית לא גדולה – בה אפשר היה להשתכשך בכיף. הילדים בכלל לא רצו לצאת ואלה צללה עם המשקפת שלה הלוך וצלול.. החזנים תמיד מדגישים איך באמריקה זה לא היה מתאפשר עם כל החוקים וההגבלות שהם אוהבים להכניס לכל מקום..

הקמנו חיש את האוהלים, הכינונו ארוחת ערב מעולה כשרונן צולה על האש, וכל השאר טורחים מסביב בתוספות, קצת בירות ויין עד שבסוף הערב מצאנו עצמנו (אני ורונן) ישנים על כסאות הנוח מול האש.

יום ארוך שנגמר בכיף.

הפקק בגלל המוסים

30/07/2012

image

קהל הצופים

30/07/2012

image